סלקום ישראל בע"מ נ' פוגל-רונן

החלטה

1. בפני התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב, ובקשה להארכת מועד להגשתה, אשר הוגשו ביחס לתביעת המשיבה על סך 21,864 ₪.

דיון בבקשות התקיים בפני ביום 20.2.13, ובמסגרתו סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.

2. לטענת המבקש, אחר בהגשת התנגדותו (איחור בן חודשיים וחצי לערך) מאחר ומסר את התביעה לטיפול עורך דין, והלה השתהה ולא הגיש את ההתנגדות.

אשר לתביעה עצמה טען המבקש בתצהירו, כי בטרם הוגשה נוהל משא ומתן בינו לבין המשיבה, והם אף הגיעו להסכמה לפיה ישלם המבקש סכום של 3,000 ₪. המבקש אכן שילם סכום זה, בגין שיחות שנוהלו עד ליום הפסקת השירות, ורק לאחר מכן קיבל לידיו את הסכם הפשרה שנוסח על ידי ב"כ המשיבה, והדברים שנרשמו בו, לטענת המבקש, לא תאמו את ההסכמות בין הצדדים בעל פה.

המבקש הוסיף וטען, כי רכש מהמשיבה שלושה מכשירים (מכשיר מסוג "E71", מכשיר מסוג "נוקיה" שעלותו כ-300 ₪, ומכשיר קבוע לרכב). לטענתו, הגשת התביעה בגין מלוא החיובים העתידיים נעשתה שלא כדין. כן טען המבקש, כי התביעה הוגשה נגדו גם בגין מכשירים אשר כלל לא עשה בהם שימוש.

3.בסיכומיו טען ב"כ המבקש, כי שווי המכשירים שרכש מהמשיבה נופל מהסכום שבגינו נתבע. לטענתו, המשיבה כללה בתביעתה סכום של 7,000 ₪ בגין מכשירים, כאשר שווי המכשירים שרכש אינו עולה על 3,000 ₪.

כן טען ב"כ המבקש, כי התביעה הוגשה ללא פירוט הסכומים שהיא הוגשה בעטיים. כן טען, כי הסכומים הנתבעים בגין הפרת התחייבויות, קרי – עמלות יציאה מההסכמים, הם סכומים מופרזים, שאינם מתיישבים עם תיקוני החקיקה שחלו בעניין זה לאחרונה.

4.לטענת המשיבה, המבקש אחר בהגשת התנגדותו, ללא כל הצדקה. לא ניתן לראות במסירת הטיפול לידי עו"ד, שהזניח את התיק, משום "טעם מיוחד" כנדרש לצורך הארכת מועד שנקבע בחיקוק. לטענת המשיבה, יש לדחות את ההתנגדות, בשל האיחור בהגשתה.

לחלופין טוענת המשיבה, כי יש לדחות את ההתנגדות לגופה. המבקש אינו רשאי, לטענתה, להסתמך על הליכי משא ומתן שלא הבשילו לכדי הסכם מחייב בין הצדדים. עוד היא טוענת, כי המבקש לא קיים את תנאי ההסדר שהוצע לו, לא דאג לפנות אליה על מנת לחזור לתכניות להפעלת המכשירים, ובפועל – הפסיק להיות לקוח שלה, כך שאין לו כל טענת הגנה, הן לעניין המכשירים והן לעניין החיובים שנובעים מהפרת ההתחייבויות. לטענת המשיבה, המבקש לא פרט כלל את טענותיו כנגד התביעה, ואין לאפשר לו להוסיף טענות נוספות בשלב הסיכומים.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי, כי מן הראוי להאריך למבקש את המועד להגשת ההתנגדות, עד למועד בו הוגשה בפועל, וכן להורות על קבלתה.

אשר להגשת ההתנגדות באיחור, אמנם מדובר באיחור לא מבוטל, כאשר הנימוק – מחדלי עוה"ד – הינו מסוג הטעמים שלא הוכרו בעבר כ"טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד; עם זאת, הדרישה ל"טעם מיוחד" הלכה והתרככה עם השנים, וכיום נוטים בתי המשפט להעדיף את קיום זכות הגישה לערכאות של כל אדם, אף אם התרשל בטיפול בענייניו, ולא דאג להתגונן במועד. בגין מחדלי האיחור ניתן לחייב בפיצוי כספי, אך לא לחסום בשל כך דרכו של אדם אל ביהמ"ש. סבורני, כי בנסיבות בהן מודה המבקש, כי אמנם קיבל את כתב התביעה, והתכוון להגיש התנגדות, אך בשל מחדלי עוה"ד לא נעשה הדבר במועד, ובמיוחד – כאשר לכך מצטרפת טענת הגנה ראויה לגוף העניין, יש להאריך את המועד, תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבה.

6.לגוף העניין, אמנם טענות המבקש, כפי שפורטו בתצהירו, אינן מפורטות, ולא ברור מתוכן על איזה חלק של התביעה חולק המבקש, ומדוע; עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, שכתב התביעה עצמו כלל אינו מפורט, ומלבד ה"שורה התחתונה" של סכום התביעה, אין בו כל פירוט שהוא.

מטענות המשיבה בפני עולה, כי התביעה הוגשה בגין 7,000 ₪ עבור ציוד שנרכש על ידי המבקש, ואילו היתרה (כ-14,000 ₪) – בגין הפרת ההתחייבויות של המבקש. ראוי היה לפרט דברים אלו בכתב התביעה, אלא שבכתב התביעה לא הובא כל פירוט שהוא. לכתב התביעה צורפו עמוד ראשון ועמוד אחרון של "דו"ח פעולות ללקוח", אשר לא ניתן להבין מהם כיצד חישבה המשיבה את סכום התביעה. צורף טופס בקשה למתן שירותים, חתום לכאורה על ידי המבקש, כאשר אין בו פירוט של תנאי העסקה, ואף לא פירוט של המכשירים שנרכשו על ידי המבקש.

מאידך גיסא, נראה כי המבקש עצמו היה מודע לפירוט החוב, שכן זה פורט בטיוטת ההסכם שקיבל לידיו. המבקש לא התייחס מפורשות לסכומים שפורטו באותה טיוטה, ועם זאת העלה טענות כלליות כנגד זכותה של המשיבה לתבוע אותם ממנו.

לאור השיקולים מזה ומזה, וכאשר התביעה הינה בסכום בלתי מבוטל, שחלקו הארי נובע מפיצויים מוסכמים, הן עמלות היציאה ו-"הסרת שירות עם התחייבות", סבורני כי יש לאפשר למבקש להתגונן מפניה, ולהעלות בביהמ"ש טענות הנוגעות לזכותה של המשיבה לחייבו בכל סכומי התביעה, בכפוף להפקדת עירבון מסוים. את הדברים ראוי היה להעלות באופן מפורש וברור, במסגרת בקשת הרשות להתגונן, שעה שהרכב התביעה היה ידוע למבקש (אף אם לא פורט בכתב התביעה עצמו), ועם זאת אין בכך שהטענות הועלו באופן כללי כדי לשלול מהמבקש את זכותו להביא טענותיו למבחן ביהמ"ש.

לאור האמור, אני מורה כי הסכום המופקד בקופת ביהמ"ש (סך 2,500 ₪) ישמש כעירבון, על פי תקנה 210, לשם מתן רשות להתגונן.

בשל האיחור בהגשת ההתנגדות ישלם המבקש למשיבה סכום של 2,500 ₪, ללא קשר עם תוצאות ההליך העיקרי. סכום זה על המבקש לשלם למשיבה ישירות, תוך 30 יום מקבלת החלטה זו.

7.ההתנגדות מתקבלת. הליכי הוצל"פ מעוכבים.

התצהיר ישמש כתב הגנה.